OCD

פלסטלינה
- - - - - - -

הפכתי להיות הפלסטלינה של המוח שלי.
פשוט ככה יום אחד באמצע החיים שלי
הוא זה שקובע ולי אין אף מילה.
"מהיום את שותקת ואני מדבר" ככה הוא אומר
"מה שאני מבקש את עושה"
"והשיטה שלי מאוד פשוטה, ניסיתי אותה על הרבה אנשים,
קוראים לה… הפחדה".
מה יש לי להגיד? חוץ ממוח, בן **** ...



אני יודעת לרקוד, אני יודעת לצחוק,
אני יודעת לנחור, אני יודעת לפזול,
אני יודעת לעשות צ'יפס, אני יודעת להכין חביתה,
אני יודעת לזהות מי איש טוב ומי איש רע
אני יודעת לרצות, אני יודעת לקוות,
כן אני יודעת מה שאני יודעת לעשות!
אני לא יודעת לשיר, אני לא יודעת לעוף
אני לא יודעת איך לא להיפגע ולא יודעת מתי הפיצוץ הבא
אני לא יודעת להגיע עם הלשון לאף
אני לא יודעת לפרוש ברגעי השיא,
אני לא יודעת מי אוהב אותי.
מה שהכי חשוב זה אני לא יודעת דבר פשוט
אני לא יודעת, ממש לא יודעת לעצור מחשבות שרצות.
אם ילמדו אותי נכון ובסבלנות,
אם יעצרו אותם בתרופות מפותחות,
תאמינו לי שמכאן והלאה לא יהיה לי איכפת
מה אני יודעת ומה אני לא יודעת לעשות.



כשהיה לי מאד רע, כשהתהלכתי חצי יחפה,
כשדממתי מאכזבות וסבלתי מיבלות
היטלטלתי לי בדיוק כמו הומלסית בסיפור אגדות.
אז הכל היה חד יותר והכל היה ברור יותר.
אנשים רעים היו רעים
ואנשים טובים היו טובים, לא היה הביניים,
לא הייתה את הנייטרליות, נשברו כל המסכות מהפנים של האנשים.
או שאתה אדם שאכפת לו מהאדם הקטן שלידך,
או שאכפת לך רק מעצמך!
זה היה שיעור מאלף על אנושות והומניות
אני מקווה שאין צורך בסיבוב שני,
כי תאמינו לי,
אני הבנתי.



סליחה, ממי מבקשים חנינה?
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

המוח הקטן והחכם שלי דן אותי למאסר עולם.
בלי להתייעץ בי,
התעלם לחלוטין מהרצונות שלי
ושם פס על ההגיון שלי!
אז אם זה המוח הוא שפסק את הדין, למי אני באה בטענות?
ממי אני מבקשת מקלט מעצמי?
מי ייתן לי את התמיכה?
אוי, אני מרגישה כמו פליטה שאין לה בית ואין לה מדינה.
לבסוף, הבנתי שאין חנינה!
כשהמוח דן אותך הוא דן אותך!
נכון, ניתן להתמקח אתו על איכות החיים,
רק שזה תלוי בהרבה פגישות ובהרבה כדורים.



במבט לאחור
- - - - - - - - -

במבט לאחור, החיים שלי, סובייקטיבית או אובייקטיבית, לא היו קלים.
אין מה להתווכח על מה שמרגישים!
נכון, הייתי טיפה מוכשרת והגעתי להישגים,
אך אם תסלחו לי, אתם יודעים למה הם שווים…
אם מצביעים עליך ברחוב וצוחקים, אם מגנים אותך על השונה שבך כל כך הרבה שנים
וכל כך הרבה אנשים, זה לא קל, פשוט לא קל.
מה שמצחיק, זה שאני מוכנה לחזור אחורה בזמן לחיים הלא קלים האלה! לחיים בלי ה-ocd.
ולמה? כי אז התקיים לפחות איזשהו איזון עם ימים טובים ואחרי צהרים קסומים,
אז הייתה גלידה סנוקרסט, הייתה צלחת מעופפת כל ערב, והיה לי את אהבתי הראשונה!
האופניים האדומות שלי שפידלתי אותם לאלפי מחוזות…
וירדתי בירידות ועליתי בעליות וקפצתי והקפצתי ובסך הכל, … חייכתי.
והיום, הכל עצר מלכת, אני לא בכיוון לשום דבר, כמו נכה בכסא גלגלים
שזרוקה באמצע עיר זרה.
מישהו גנב לי את החופש שלי!
ואני כמו ציפור עם כנף שבורה עם כלוב פתוח,
כלוב שאני בעצמי סוגרת כי אם אני אפתח אותו ואני יוצאת,
אני פשוט לא שורדת…



דרוש סניגור
- - - - - - - -

לחיות בעולם שבו אף אחד לא מבין אותך
אלא רק מי שיש לו מה שיש לך…
זה נורא להיות הסניגור של עצמך!
נורא.